פרק 3 דמויות הרחבה
סבתא מירי

סבתא מירי נולדה בדנמרק בעיר קופנהגן בתאריך 22.3.1947 . בסביבות בגיל שנה וחצי סבתי עלתה לארץ עם אמה במסגרת ההכשרה הדנית (קבוצה של צעירים יהודיים שברחה בתקופת השואה). אביה של סבתי היה חולה מאוד ונשאר באשפוז בדנמרק, סבתי ואמה נאלצו לעזוב אותו כיוון שקיבלו אשרת כניסה לישראל ומפני שהיו פליטים בדנמרק לא יכלו להישאר (כשהייתה סבתי בת 4 (וגרה בישראל) אמה קיבלה מכתב ובו הודעה שבעלה נפטר ולא היה שום פירוט על הסיבה ומה קרה). כשסבתי ואמה הגיעו לארץ הן שהו כמה חודשים אצל אח של אמה של סבתי שהצליח לברוח מגרמניה לפני עליית הנאצים וחיי בכפר שמריהו. סבתא של סבתי הצטרפה אל שתיהן לאחר שבנה ששירת בצבא הבריטי הצליח להבריח אותה ושלושתן גרו בדירת שני חדרים קטנה בחולון. סבתי גודלה על ידי סבתה וראתה את אמה רק בסופי שבוע כיוון שאמה הייתה צריכה לעבוד בשתי עבודות בכדי לפרנסם. סבתה הייתה אישה קשוחה מאוד וחינכה אותה בדרך נוקשה וקפדנית. סבתי גדלה כבת יחידה ודי בודדה. כשהייתה בת 8 אמה התחתנה והן עברו לגור בתל אביב עם הבעל והסבתא. אביה החורג של סבתי היה אדם חביב ונעים שהתייחס אל סבתי יפה מאוד אך הוא היה איש חולני מאוד ולכן לא נולדו לסבתי עוד אחים ואחיות ואמה נאלצה לטפל בו לא מעט. סבתי למדה עד כתה ח' בבית ספר יסודי א.ד.גורדון שנועד לילדים שהוריהם עבדו ולכן הסתיים בשעות אחר הצהריים והילדים אכלו בבית ספר. בסוף לימודיה ביסודי נשלחה סבתי לחיות אצל דודתה בלונדון למשך שנה כי אמה האמינה ששנה בלונדון מקום שלא היה בו צנע יעזור לסבתי שהייתה מעט חולנית ורזה ויגרום לה לעלות במשקל ולהתחזק. סבתי נהנתה מאוד מחווית המגורים והלימודים בלונדון אך לפליאתם הרבה של כולם היא לא עלתה במשקל. בשהותה בלונדון למדה סבתי אנגלית והתמודדה עם קשיי שפה וחברה בבית ספר. היא נהנתה מאוד בשהות עם דודתה שהקדישה לה זמן רב כי הייתה רווקה ולא היו לה ילדים משלה. כשחזרה סבתי לארץ לאחר שנה לימודיה בכיתה ט' בלונדון לא נחשבו ולכן נאלצה להתחיל שוב את כיתה ט' בתיכון. סבתי הגיעה לאחר תקופת המבחנים למגמות ולכן לא התקבלה למגמת אומנות כפי שרצתה אלה נשלחה למגמת כלכלת בית (בישול ואפייה של היום). כשסיימה את לימודי התיכון נשלחה לסטאז' במלון דן אכדיה במטבחים. בגיל 18 התגייסה לצבא לאחר מאמצים רבים לעלות במשקל כיוון שהצבא סירב לגייס אותה בטענה שיש לה תת משקל ושם הייתה מאדנית (מדריכת נוער בגדנע). היא נהנתה מהשירות ומהדרכת הנוער. בצבא היא פגשה את סבא ובשנת 1968 הם התחתנו. הם גרו בתל אביב ובתקופה זו סבתי ניהלה את המטבח במסעדה בשם צפיחית בדבש. בהתחלת יחסיהם הם היו צריכים להתגבר על קשיים שונים כמו הבדלי עדה, חינוך ודת כיוון שסבתי הייתה בת יחידה היא לא הייתה רגילה להרבה רעש והמולה ולסבי היו 4 אחים ואחיות ומשפחה גדולה. לאחר שעברו לרמת השרון והבנות נולדו סבתי הפסיקה לעבוד וגידלה את בנותיה בבית. כיום סבתא בת 68 חזרה לעבוד בקייטרינג מידי פעם להנאתה והיא לומדת אומנות ובמשך השנים ומציירת ומשתתפת בתערוכות. סבתי אישה פעילה מאוד ששוחה כל יום ומתנדבת באגודת אנוש ונהנית כל יום. אנו נפגשים לרוב פעם בשבוע ומדברים רבות בטלפון. אני מאוד אוהב להתארח אצלה וכמובן לאכול אצלה. 

סבתי ואני בברכה, סבתי ואני אוכלים ארוחה שהכינה, סבתי ואני בחצרה

סבא וסבתא ביחד
בזמן השירות הצבאי של סבי הגיעה לבסיס מדריכת גדנע צעירה ויפה שמשכה את עינו. הם שירתו יחדיו וכיוון שסבי היה מדריך של סבתי היה קשה לו לשכנע אותה לצאת אתו אך לאחר תקופת חיזורים היא נענתה והם התחילו לצאת ביחד. סבי גר בירושלים וסבתי בתל אביב ולמרות קשיי המרחק האהבה נצחה והם התחתנו בשנת 1968 בחתונה ענקית של 500 איש שכללה ברובה את משפחתו של סבא וקרוביהם ועד היום סבתא מתלוצצת על כך שאת רוב האנשים בחתונתה לא הכירה. את ירח הדבש שלהם עשו בנהריה בבית מלון עדן המלון המפורסם בתקופה זו לירחי דבש. הם חיו כשנה בתל אביב ואז עברו לרמת השרון שם נולדו 3 בנותיהם מיקי, אמי איילת ואיריס. אמי ואחיותיה חיו את כל ילדותן בבית זה. כיום סבי וסבתי חיים באושר בבית זה ומארחים אותנו רבות לארוחותיה הנפלאות של סבתא ולפעילות ספורטיבית בחוגיו של סבא (מאז שאני ובני דודי היינו קטנים נהג סבי לקחת אותנו פעם בשבוע לאחר בית הספר לביתם וכך אכלנו ארוחת צהריים עם סבא וסבתא ואז הלכנו לחוג של סבא זו מסורת שנמשכת מבן דודי ברק בן ה18 דרכי ובין אחותי ומתקיימת עד היום עם בן דודי הצעיר בן ה3 אייל).

אני ובני דודי בחוג של סבי

סבי מנשה וסבתי מירי

סבא מנשה
סבא מנשה דבי נולד 2.2.1944 לבהירה ומשה דבי כבן שני במשפחה של חמישה ילדים. אביו עבד כקצב בשוק מחנה יהודה ואימו היתה עקרת בית. הוא נולד בהדסה הר הצופים לפני הקמת המדינה בפלסטינה. השנה סבי חגג 70 וכך זכיתי לחלוק אתו זיכרונות ילדות וחוויות באירוע משותף שחגגנו יחדיו לכבוד מאורע זה. שנות חייו הראשונות של סבי עברו עליו בשכונת חפץ חיים שהיא אחת מהשכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות ירושלים. כיום שכונה זו היא שכונה דתית צפופה מאוד. באותה שכונה סבי גם עבר את מלחמת השחרור, כשאבא שלו שימש לוחם לח"י וכתוצאה מכך נשאר מחוץ לירושלים הנצורה חצי שנה במצור על ירושלים. סבי בתקופה זו היה אח לשני אחים ובתקופת המצור אמו ילדה את הילדה הרביעית. במשך תקופת המצור עברה המשפחה לגור אצל סבו וסבתו של סבי ודודיו כך שחיו בצפיפות רבה. לסבי יש זיכרון מהיום שבו חזר אביו לאחר חצי שנה שהיה מחוץ לירושלים בתוקפת המצור, הוא ואחיו ישבו מחוץ לבית על המדרכה ושחקו אביו הגיעה עם תפוח אדום וגדול ושאל את סבי מי זה הילד שאתו אתה משחק (שהיה אחיו והבן ה3 בשם אפי שאביו של סבי לא זיהה כיון שגדל כל כך ושניהם היו מגולחי שיער למניעת כינים) וסבי הופתע עד מאוד שאביו לא זיהה את בנו ואמר שזה אחיו אפי. לאחר שאביו של סבי חזר הם עברו לגור בשכונה הגרמנית ושם עברו את תקופת הצנע הקשה, סבי זוכר שהוא ומשפחתו הלכו ללקט חובזות בכדי לאכול. לאחר מכן עברו כולם לדירה בקריית היובל שם חייה המשפחה במשך כל השנים ובה נפטרו הוריו של סבי (אפילו אני זכיתי להיות בבית זה ולהכיר במשך שנים את הסבא רבה שלי משה אך לא את סבתא בהירה כי היא נפטרה כמה חודשים לפני הולדתי). סבי גר בבית שומר מצוות ולכן במשך השנים למד במסגרות דתיות אך תמיד נמשך לספורט ואהב מאוד להשתולל. כשסיים את לימודי התיכון למד סבי בסמינר למורים הוראה כללית אך כיוון שנמשך מאוד לספור הלך ללמוד חינוך גופני בווינגט. כשסיים את התואר הראשון התגייס סבי לשירותו הצבאי בגיל 21 ושירת כמדריך ספורט בגדנע. בתקופת שירותו פרצה מלחמת ששת הימים. כאשר השתחרר מהצבא עבד כמורה לספורט בבית ספר תיכון באור יהודה ושם הקים את מכבי הצעיר ועמד בראשו. בשנה זו התחתן עם סבתא והם גרו בתל אביב בדירה קטנה לאחר כשנה שהחליטו שהם רוצים ילדים והם חיפשו בית על קרקע כדי שיוכלו לגדל ילדים בבית עם חצר. הם חיפשו בישובים רבים והתאהבו ברמת השרון שהייתה אז ישוב חקלאי קטן ובו מצאו את הבית שבו הם גרים עד היום ובו אמי גדלה. סבי במשך השנים המשיך ועדין ממשיך לעבוד כמורה לספורט הוא התפרסם מאוד ברמת השרון ובאזור כולו והתמקד כמורה לגיל הרך ולימד דורות רבים של ילדים. כאמור גם היום עובד סבי כמורה לספורט לילדים וטוען שכך הוא נשאר צעיר. חגיגות יום הולדת ה70 לימדו אותי רבות על ההיסטוריה של סבי וזו הייתה חוויה שלא אשכח לעולם. אני משוחח הרבה עם סבא ותמיד נעזר בסבא כשאני צריך להתאמן בספורט. 

אני ומשפחתי מצד אמא ביום הולדת 70 של סבי בטיול בירושלים

סבי ואני

סבי בצבא (הוא הכי שמאלי)

סבא מיכאל - דמות הרחבה ראשית

סבי מיכאל ארליך נולד בפולין ב8.2.1939 בבית חולים בעיר לובלין וגדל בעיירה בשם לוברטוב שבה גרו גם פולנים וגם יהודים אך ברובה הייתה יהודית. סבי גדל כבן יחיד לאביו יעקב ואמו דבורה בבית סבו וסבתו מצד אמא שהיו משפחה שנחשבה עשירה בעירה, בית סבו היה גדול עם הרבה חדרים. יעקב היה מנהל חשבונות ודבורה הייתה עקרת בית. בגיל שנתיים וחצי נגמרו החיים הטובים של סבי והתחילה השואה. לקחו אותם לגטו בלובלין והם לא יכלו לקחת אתם לגטו שום רכוש. לאחר כמה ימים סבי והוריו הצליחו לברוח מהגטו לבדם (מאוחר יותר משפחתם נשלחה למחנות ההשמדה.), כשרצו ברחוב ירו באביו של סבי למוות וסבי ואמו המשיכו לברוח לעיירתם לוברטוב. כשהגיעו לעיירתם ראו שרבים לא שרדו ורק שני ילדים שרדו. אחד מהשכנים הגויים לקח אותם לביתו כי חשב שיצא לו מזה משהו, משפחתו של סבי נחשבה עשירה ולכן הוא בסכים להחביא אותם בתשלום. אמו של סבי נתנה לו את כל התכשיטים שהיו ולכן האיש החביא אותם בבור שהיה מתחת לרצפת הבית שהיה מיועד לתפוחי אדמה. לאחר קצת זמן האחות של אבא של סבי נעמי הצטרפה אליהם לבור להתחבא. בבור הם היו חבויים שנתיים וחצי עד שהסתיימה המלחמה. בתקופת שהותם בבור הם לא ידעו מתי יום ומתי לילה וכמה זמן עבר, הם היו תלויים בחסדיה של המשפחה. האיש שהחביא
את סבי נרצח כי גילו שהוא החביא עוד יהודים. את היהודים ההם הוא שלח לאחר שפחד להחביאם ליער לנסות להצטרף לפרטיזנים אבל הם לא הצליחו לברוח והנאצים תפסו אותם, חקרו אותם איפה היו וכך גילו את הגוי ורצחו אותו. למזלי את סבי אמו ודודתו לא גילו והם נשארו בבור. לסבי דודתו ואמו לא היה סדר יום קבוע, הבור היה קטן ולכן סבי היה צריך לשבת על אמו ודודתו כי לא היה מקום פנוי על הרצפה, היה אסור להם לצאת מהבור ולדבר פן יגלו אותם. המשפחה נתנה להם מעט אוכל ומים והם היו צריכים לעשות את צרכיהם בקופסה. הם בקושי התקיימו וכמעט ולא שרדו! זו הייתה תקופה קשה מאוד בחייהם, אך למרות האיסורים, בלילה כששמעו שהמשפחה ישנה אמו של סבי יצאה מידי פעם לגנוב קצת אוכל בשביל סבי וסבי יצא מידי פעם לכמה דקות למתוח את השרירים אך היה בזה סיכון גדול כי המשפחה לא רצתה שהם יעלו למעלה כי פחדו שיראו או ישמעו אותם וילשינו אליהם לנאצים ויהרגו את כולם. יום אחד כשסבי היה בן שש המשפחה פתחה את הבור ואמרה להם הרוסים הגיעו המלחמה נגמרה!!!הם יצאו מהבור אך אמרו להם לא לצאת לרחובות כי הם חיוורים ונראים שונה מהחברה המשפחה לא רצתה שידעו שהם החביאו יהודים אז סבי דודתו ואמו היו רק בבית ולא ברחוב. כשכבר היה מותר להם לצאת סבי ואמו הלכו לבדוק מה קרה לביתם וגילו שאין להם בית והוא שייך לפולנים ושהם בין היחידים מהיהודים שהתחבאו בעיירתם. הפולנים אמרו להם שיהודים לא רצויים בעיירה ואין להם מה לעשות כאן. נודע לאמו של סבי שיהודים הולכים לפלשתינה (ישראל) וגם היא רצתה להגיע לשם כי שם היה מאיר אח שלה והוא היה היחיד שנשאר לה. סבי אמו ודודתו התיישבו במחנות העקורים שם דאגו להם לצרכיהם והם נדדו בהם כדי לעלות לארץ ישראל. יום אחד אמו של סבי באה אליו והראתה לו שהיא השיגה לו סרטיפיקט (רישיון שהבריטים נתנו לעליה לארץ) ושהוא יעלה בעליית הנוער לפלסטינה בלעדיה כי הבריטים אישרו רק לילדים לעלות לבדם. היא אמרה לו שהיא תעלה לארץ בדרך לא חוקית עם עוד יהודים ונפרדה ממנו במחנה ליפיים שבגרמניה ויצאה לדרך כדי לנסות להגיע לארץ, היא השאירה אותו באחריות חבריה מהמחנה שביניהם היו שתי מורות חימה וטייבלה (יונה) שעשו בית ספר לילדים והשאירה אותו אצליהם ובהשגחת עוד שני גברים שהיו חברים שלה. סבי פחד שאמו עוזבת אותו אבל היא הבטיחה לו פיצוי על זה שהיא משאירה אותו לבד. היא קנתה לו שעון יקר שיחזיק שנים רבות שפעם ערכו היה כמו סמרטפון של היום ותמורת השעון הוא הסכים (ילד בן שש להישאר לבד). כשהודיעו במחנה שמי שנוסע באנייה צריך לצאת, לקחו את סבי ועוד נוסעים ברכבות משאיות ואוטובוסים למרסי שבצרפת כי שם האנייה עגנה. כשעלה לאנייה סבי גילה שהוא הילד היחיד באנייה וכל השאר הם נערים. בזמן שהותו באנייה סבי היה צריך כמו כולם לדאוג לעצמו ובזמנו הפנוי שיחק עם הנערים שחמט כשאת רובם ניצח כי היה טוב בשחמט. כשהאנייה עגנה בארץ בנמל חיפה דודו ודודתו אספו אותו ושלחו אותו לקיבוץ גבעת השלושה ל-שנה. החיים בגבעת השלושה היו גרועים מאוד לסבי, הילדים התנכלו לו וירדו לחיו כי הוא לא ידע לדבר עברית, היה מאוד קטן, נמוך, רזה, חיוור וגלותי. היו לו בגדים מצחיקים שהביא מחוץ לארץ והוא היה נראה מאוד מאוד משונה לכן היה קל להתנכל לו. קראו לו בשמות, היו מציקים לו ולא נתנו לו לשחק עם כולם. אך הייתה בחורה אחת שהייתה אחראית על הילדים בשכבת גילו שריחמה עליו והייתה מחבקת אותו ומתייחסת אליו, קראו לה לילי והיא הדבר היחיד שהיה טוב בשנה שהיה שם. בגבעת השלושה סבי למד קצת עברית, בחצי שנה הראשונה שם הוא לא ידע מה קורה עם אמו אבל היא הגיעה לארץ חצי שנה אחריו. סבי נשאר בגבעת השלושה כשאימו  ניסתה להתארגן בארץ להרוויח כסף כדי שתוכל לקחת אותו, היא עבדה בבית חרושת לחוטים ונחשבה לעובדת הכי טובה כי הגיעה ראשונה ועזבה אחרונה הם לא ידעו שלא היה לה לאן ללכת ולכן ישנה בחדר המדרגות. רק אחרי חצי שנה שבא היא מצאה להם בית הוא עזב את גבעת השלושה. הם גרו בתל אביב ואמו של סבי עדין עבדה בבית החרושת לחוטים. הדירה הייתה דירת חדר והמטבח והשירותים היו משותפים לעוד שלוש משפחות. הדירה הייתה בגבול יפו ומשם ראו את מסגד אבו כביר, לעתים קרובות ירו מהמסגד לכיוון הדירה שהייתה קרובה מאוד, ואפילו פעם אחת כדור מאבו כביר פספס את סבי במילימטר. כשהאום הכריז על מדינה ירו פגזים מאבו כביר לתל אביב וכמובן שביתו של סבי היה בקוו הראשון לירי ובזמן שסבי היה בבית ספר ואמו בעבודה נכנס פגז לדירה ולא נשאר ממנה כלום. שוב הם נשארו חסרי בית. אמו נאלצה לחפש דירה חדשה אך בגלל שנאלצה להישאר לעבודתה בתל אביב ולא הייתה יכולה לשלם על דירה אחרת סבי הועבר לרמת השרון וגר אצל המורה חימה ששמרה עליו במחנה ליפיים בגרמניה ואמו נדדה בין חברים, סבי שוב נפרד מאמו. ברמת השרון סבי לא הלך לבית ספר, בתקופה זו נגמרה מלחמת השחרור סבי היה בן תשע וזוכר היטב שהכריזו על הקמת המדינה בתקופה זו סבי עוד היה ברמת השרון. בתקופת שהותו ברמת השרון אמו הכירה גבר שאיתו אחר כך התחתנה (סבא דוד) וכשבאה לקחת את סבי הם עברו לגור איתו. הם הצליחו לקנות עם כספם (כי לדוד היה די הרבה כסף) דירת שני חדרים עם שירותים ומטבח בתל אביב. הם הכירו כשפעם דוד מצא לאמו של סבי מקום לישון וכך התחיל הרומן עד שהתחתנו. דוד עבד בתפירת וילונות רוב שעות היממה ואמו של סבי עבדה איתו בתפירה ובמכירה בחנות, הם עבדו הרבה שעות ולא ראו הרבה את סבי(גם סבי עבד אייתם אחרי שרותו בצבא). סבי למד מכיתה ד' עד ח' בבית הספר בית החינוך לילדי העובדים בצפון תל אביב, זה היה בית ספר שהיה עד שתיים וחצי לפחות וקיבלו בו גם ארוחת צהריים. בית הספר התנהל כמו אצל המבוגרים בועדות ובצורה דמוקרטית כמו ועדת תרבות או ספורט סבי מספר שאריק איינשטיין למד איתו והשתתף בועדת הספורט. סבי היה בועדת ספריה שאליה נבחר על ידי התלמידים כל שנה, הוא קרא כמעט את כל הספרים בספריה וידע את שמות כל הספרים ואת מיקומם. הוא אהב מאוד את הספרים של הסופרים ז'ול ורן, ג'ק לונדון וקרל מאי. סבי מספר שבמקרה הכיר כמה מפורסמים כמו אריק איינשטיין וירון לונדון שלמדו אתו בבית חינוך ואחר כך את אורי זוהר ושושנה ריבנר בתיכון שלווה. כסבי הגיע למצוות, מחנך הכיתה סיפר לכיתה שיש לו בר מצווה ובאותו יום סבי זוכר שהביא שקיות הפתעה לכיתתו ובערב נתנו לו לחגוג את האירוע בכיתה ולהזמין אורחים, וביום שבת עלה לתורה בבית כנסת. לאחר שגמר את כיתה ח' סבי עבר לבית ספר תיכון בו חילקו את התלמידים למגמות, ריאלית (בעיקר פיזיקה, מתמטיקה) והומנית (בעיקר ספרות). סבי הלך למגמה ריאלית ואהב מאוד גאוגרפיה ופיזיקה. מה שאפיין את סבי זה הזיכרון המופלא (שהיה לו)  הוא ידע על כל ארץ מה היא עיר בירתה, איזה נהרות גדולים יש בה, איזה הרים וכ'ו .היום סבי לא זוכר כך. אחרי התיכון סבי הלך לפנימיה צבאית בבית ספר הטכני וגם למד ימאות ולכן אהב מאוד את הים. אחר כך התגייס לצבא ושירת בבסיס עם נחלאים ובגלל שהוא וחלק מהחיילים לא היו נחלאים אז המפקדים ירדו לחייהם והקשו אליהם אך למרות זו סבי נהנה בצבא. לאחר מכן סבי שירת בחטיבה 11 ובה היה אפסנאי שם פגש את סבתי הוא זוכר שהיה בחיר ולכן לא היה צריך לעשות משמרות לילה ולכן הלך לביתו בשבת. לאחר הצבא סבי וסבתי היו חברים והחליטו להתחתן אך לפני שהתחתן סבי טס לצרפת לפגוש את דודותיו מצד אימו שעברו לצרפת לפני המלחמה וגרו בפריז (בשה ושרה). לאחר שחזר סבי וסבתי התחתנו. במשך השנים נולדו להם שני ילדים אבישי ואבי צביקה. כיום סבי בן 74 וחיי חיים טובים. סבא תמיד חד לי חידות ומספר לי בדיחות, אני אוהב לשמוע את סיפוריו השבועיים על החוויות אותם חווה במשך השבוע. 

סבי כילד

סבי ואמי מחזיקים אותי

סבא וסבתא ביחד
סבי וסבתי נפגשו בצבא ושירתו בחצור בחטיבה 11 מהפעם הראשונה שראו אחד את השני הם ידעו שהם מתאימים אחד לשני והיו בקשר לאורך שירותם בצבא. לאחר שחרורם סבי וסבתי היו חברים ולמרות הקשיים להיפגש כי סבתי גרה בירושלים וסבי גר בתל אביב הם עדיין נפגשו. לאחר כמה זמן הם התחילו לדבר על חתונה אבל סבי אמר שקודם הוא יטוס לצרפת לפגוש את דודתו ורק אז הם יתחתנו. לאחר שחזר סבי וסבתי התחתנו בתל אביב באולמי סביון לשם באו כל המשפחות מתל אביב וירושלים. לאחר החתונה הם שכרו חדר אצל משפחה לשנה ולאחר שנתיים הם עברו לדירה משלהם בדיזינגוף 202 וכעבור חצי שנה האח הגדול של אבי, אבישי נולד בדירה בדיזינגוף.לאחר מכן הם עברו לאבן גבירול 92 שם במרחק של שנתיים מאבישי אבי צביקה נולד. סבי וסבתי הסתפקו בשני ילדים וגידלו אותם בהרבה אהבה. כשאבי ואחיו בגרו הם התחתנו והביאו לסבי וסבתי שישה נכדים נפלאים. לפני כמה שנים סבי וסבתי עברו דירה וחיים באבן גבירול 87 ומסתדרים מצוין.
סיפור מעניין: סבי תמיד אמר שסבתי הייתה מאוד יפה ושלה עיניים מקסימות. יום אחד נודע לסבי שיש תחרות של מלכת עיני השקדים מיד הוא חשב לעצמו "וואו זה מתאים לאשתי" הוא בא הביתה ואמר לה שהוא רוצה שתלך לתחרות סבתי אמרה לו: "מה קרה לך אני לא יכולה התינוק בן 5 חודשים מה פתאום אני יעזוב אותו ואלך לתחרות".סבי אמר לה שהוא סידר את הכל ושהספרית תבוא לעשות לה תסרוקת ולאפר אותה ושהוא ישמור על התינוק וכך היה. וביום התחרות כשסבתי חזרה לאחר כמה שעות היא סיפרה לסבי שהיא זכתה במקום ה-שלישי בתחרות שהפרס שבוא היא זכתה הוא, עשרים קילו שקדים לפי החישוב !!כשליש ממשקל גופה (מקום 2 קיבלה חצי ממשקל גופה ומקו 1 קיבלה כמשקל גופה). סבתא צוחקת שהיא זכתה בכמות גדולה כי היא הייתה אחרי לידה ועדין סחבה כמה קילוגרמים מיותרים. 

סבי סבתי ואני בגינה מתחת לביתי

סבתא מלכה
 סבתא נולדה בתאריך 6.7.1941 בירושלים בביתה בשכונת אבן ישראל ברחוב אגריפס כי אמא שלה לא הספיקה להגיע לבית חולים. סבתא גדלה בביתה עם זוג הוריה אליעזר ושמחה כהן ושני אחים גדולים אברהם ורחל, לאחר 5 שנים נולד אחיה אלי. הם גדלו בבית בו היה חדר לסבתי ואחייה, חדר להוריה ומטבח. סבתי למדה בבית ספר עממי אלינס ותיכון סליסברג שהיו רק לבנות ובהם למדה לדבר צרפתית. אמא שלה הייתה עקרת בית כל חייה ואבא שלה עבד כקצב . כאשר התחילה מלחמת יום העצמאות משפחת סבתי נשארה בעיר החדשה והעבירו את סביהם אליהם לעיר החדשה. במלחמה היו סכסוכים עם הערבים והיו פיגועים. כשהסתיימה המלחמה סבתי הייתה בת שבע ואז התחילה תקופת הצנע. התקופה הייתה קשה אבל בעיקר למבוגרים שהיו צריכים לדאוג לצרכים של כולם. המשפחות קיבלו תלושים לאוכל לפי מספר בני המשפחה וכך קיבלו הקצבת מנות אוכל ומידי פעם החליפו אותם לפי צרכי המשפחה. אחרי תקופת הצנע הוקמה המדינה. אחרי כמה שנים סבתי התגייסה לצבא ושירתה בחצור בחטיבה 11 שם הכירה את סבי מיכאל אשר התחתנה אתו לאחר הצבא. סבתי עבדה כפקידה בחברת ביטוח ובערבים עזרה לעסק המשפחתי של הורי סבי ותפרה וילונות. כיום סבתי בת 73 ובפנסיה. היא אישה מאוד נמרצת אימא לשני ילדים וסבתא לשישה נכדים, היא צועדת יום יום בבוקר ברחבי תל אביב ונהנית מאוד. אני קשור מאוד לסבתי שמארחת אותנו כמעט כל יום שבת ודואגת לשוחח איתנו כל יום בטלפון. סבתי מאורה מאוד בחיי . 

סבתי בילדותה

סבתי ואני